<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער שביעי</h1>
<h2>דף לה:</h2>
שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של גוים אסורין ואין אסורן אסור הנאה, הפת והשמן והשלקות שלהן. וגרסינן התם בגמרא אמר רב כהנא אמר ר' יוחנן פת לא התירוה בבית דין. מכלל דאיכא מאן דשרי, אין, דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא ר' לשדה והביא גוי אחד לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר ר' כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה, ואקשינן מה ראו חכמים לאסרה, משום חתנות, ופרקינן אלא מה ראו חכמים לאסרה בשדה. כסבורין כל העם לומר התיר ר' את הפת, ולא היא, ר' לא התיר את הפת. רב יוסף ואי תימא רב שמואל בר יהודה אמר לא כך היה המעשה, אלא פעם אחת הלך ר' למקום אחד וראה פת דחוקה לתלמידים, ואמר אין כאן פלטר. כסבורין כל העם פלטר גוי, ולא היא, ר' לא אמר אלא פלטר ישראל. אמר ר' חלבו אפילו למאן דאמר פלטר גוי אמר ר', הני מילי במקום שאין פלטר ישראל, אבל במקום שיש בו פלטר ישראל אסור. ור' יוחנן אמר אפילו תימא פלטר גוי, הני מילי בשדה אבל בעיר לא משום חתנות. ויש לפרש דר' יוחנן לא פליג אדר' חלבו אלא לטפויי היתירא קאתי, דאפילו בעיר כל היכא דליכא פלטר ישראל מפלטר גוי שרי מדר' חלבו, ואתי ר' יוחנן למימר דבשדה אע"ג דאיכא בעיר הסמוכה לו פלטר ישראל לא מטרחינן ליה לשדורי ולמיזבן מההוא פלטר ישראל שבעיר, כיון דבשדה מיהא אין פת פלטר ישראל מצויה. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל הביא בהלכות הא דגרסינן בירושלמי (ע"ז פ"ב, ה"ח) במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא דליהוי פת של גוים אסורה, ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש. משמע דכל היכא דליכא פלטר ישראל התירוה ואפילו בעיר. ואע"ג דלפום גמרין משמע דפת לא הותרה בבית דין, וכדאמר רב כהנא פת לא התירוה בבית דין, ואפילו בימי ר' יהודה הנשיא שהיה בימי האמוראין עדיין לא הותרה, וכדאמרינן התם (ל"ז, א') מסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי שמעיה, אמר לו שמלאי, לא היית אתמול עמנו בבית המדרש כשהתרנו את השמן. אמר לו בימינו תתיר את הפת, ואמר ליה אם כן קרו לן בי דינא שריא, והא דר' חלבו ור' יוחנן דהכא למאן דאמר התיר ר' את הפת קאמר, ולדידהו לא סבירא להו, מכל מקום מדשקלי וטרי בה ר' חלבו ור' יוחנן משמע דנהגו בה היתר, ובכל כי הא דליכא פלטר ישראל מניחין אותן על היתירן ליקח מפלטר גוי. וטעמא דמילתא משום דגזירת הפת הות לה גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, וכל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה יכול ב"ד לבטל דברי ב"ד חבירו אע"פ שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמניין, כדאיתא התם בפרק אין מעמידין (ל"ו, א'), ולפיכך עמעמו עליה אמוראי והתירוה משום חיי נפש כדאיתא בירושלמי. ולפיכך פסק הרב אלפסי בהלכות כדברי הירושלמי. ומיהו דווקא מן הפלטר, דבגמ' דידן פלטר הזכירו, ואיתמר נמי בירושלמי פלטר, ודווקא במקום שאין פלטר ישראל וכדאמר ר' חלבו, אבל מבעל הבית אסור אפילו אין לו מה יאכל אסור, אלא אם כן משום סכנת נפש, כגון שהתענה הרבה. וכתב הר"מ במז"ל כגון שהתענה שלשה ימים. והר"ם ב"ן ז"ל כתב ראיתי מי שכתב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל מותר לאכול פת של גוים בשבת אם אין לו פת אחרת, דבשבת אסור להתענות, הילכך מותר. ולפי מה שפירשנו אפילו בחול בכי האי גוונא, כגון שאין שם פלטר ישראל ואין לו פת אחרת מותר, אלא שהם התירו בשבת אפילו מבעל הבית אם אין שם פלטר. ע"כ. ומורי הרב ז"ל כתב ואלו בני אדם המתאכסנין עם הגוים אין להם לאכול מפת בעלי בתים אלא יש להם לחזר וליקח מן הפלטר. ע"כ. והאוכל לחם של בעלי בתים אפילו שלא בביתו של גוי ואפילו שלא בעיר, שאין שם חשש חתנות, עובר על גזירת ב"ד, שבכל מקום אסרוהו. ואם תלמיד חכם הוא אסור לספר שמועה משמו, דגרסינן התם (ל"ה, ב') אייבו מנכית ואכיל אמצרי דמתא, אמר להו רבא לא תשתעו מיניה דאייבו, דאכיל נהמא דארמאי. וטעמא דפלטר שרי, דכיון דעשוי למכור לכל אין בלקיחתו קירוב הדעת כל כך, אבל בבעל הבית יש בו קירוב הדעת טפי ואיכא למיגזר ביה טפי משום חתנות. ואלא מיהו במקום שיש פלטר ישראל אפילו מפלטר גוי אסור, שלא התירו אלא במקום שאין פת ישראל מצויה ומשום חיי נפש כדאיתא בירושלמי. ומי שיש בידו פת, או שיש פלטר ישראל, ויש פלטר גוי עושה פת יפה ממנו, או ממין אחר שאין בידו של פלטר ישראל, מותר לקנות מפלטר גוי, דכיון שהותרה פת של פלטר הותרה לגמרי כל היכא דליכא פלטר ישראל כמוהו, דכיון שדעתו של זה נוחה יותר בפת פלטר זה מפני חשיבותו בעיניו הרי זה כפת דחוקה לו. וכן נהגו. וכן דעת מורי הרב ז"ל.
וליקח מבעל הבית פת של פלטר, או ליקח מפלטר פת של בעל הבית, יש לדקדק אם נלך בהן בתר מעיקרא או בתר בסוף. ומסתברא דלבתר מעיקרא אזלינן בהו, להקל ולהחמיר. והילכך פת של פלטר שנמצאת ביד בעל הבית מותרת כדמעיקרו, ופת של בעל הבית שנמצא ביד פלטר אסור כדמעיקרו. וכן נראית דעת ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל. ויש להביא ראיה מיהא דגרסינן בפרק השוכר את הפועל בע"ז (ס"ה, ב') ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, שרייה רבא לזבוני לגוים. איתיביה רבא בר ליואי לרבא בגד שאבד בו כלאים, הרי זה לא ימכרנו לגוי ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת; לא ימכרנו לגוים מאי טעמא, לאו משום דילמא אתי לזבוני לישראל, הכא נמי דילמא אתי לזבוני לישראל. הדר שרא רבא למיטחניה ולמיפיה ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל. אלמא שלא בפני ישראל דווקא, אבל בפני ישראל לא, דחיישינן דילמא אזיל ישראל וזבין מיניה דגוי, כיון דחזא דמישראל הוה. שמעינן מינה דכל שנאפה בהיתר, אע"ג דזבין ליה גוי, לא חשבינן ליה כפת של גוים, דלא גזרו חתנות אלא בפת האפויה באסור ביד גוי. ומינה דכל שנאפה ביד גוי בעל הבית, אסור. ועוד דאי לא תימא הכי אינו אסור אלא לישראל הלוקחו בעצמו, אבל לקח זה מותר לישראל אחר, ואינו, אלא כמו שאמרנו.
כתב רבינו חננאל ז"ל כותח של גוים מותר ולא חיישינן לפת שיש בו, שאין פת גוים אסורה אלא משום חתנות אבל כותח שרי, דתני ר' חייא (ברכות ל"ז, ב') לחם העשוי כלמודים פטורה מן החלה. ע"כ.
ולעניין כלים שבישל בו הגוי לפנינו דבר שיש בו משום בישולי גוים, מסתברא שצריכין הכשר, דכל שאסרוהו חכמים פליטתו כמוהו, דהא אפילו שמנו של גיד הנשה שאינו אלא ממנהג קדושים, אוסר תערובתו, בין בתערובת גופו בין בצירו ורוטבו. וכן כל איסורין של דבריהם, ככחל וגבינה של גוים. ואע"פ שלא אסרו בישוליהן אלא משום גזרת בנותיהן, ליכא למימר שאין בגיעוליהן משום חתנות אלא בגופן ממש, שאם כן אף אנו נאמר שאין לגזור משום חתנות אלא באוכל בביתו של גוי, אי נמי בעיר, אבל בשדה, אי נמי בלוקח ואוכל בביתו של ישראל, לא, וכדעתיה דאיבו דהוה אכיל נהמא עד מצרא דמתא, דאמרינן התם איבו מנכית ואכיל עד מצרא דמתא, ואמר להו רבא ואיתימא רב נחמן לא תשתעו מיניה דאייבו דאכיל נהמא דארמאי. וטעמא דכל שאסרו חכמים כעין דאורייתא אסרו. והילכך צריך ליזהר בשפחות שלנו שרגילות לבשל לעצמן בקדירות שלנו, שיניח ישראל על גבי האש, או שיהפך קודם שיגיע למאכל בן דרוסאי, דאי לא, הקדרה שנתבשל בה וקערה שנאכל בה אסורות, דכל שהמאכל אסור הכלים שבלעו ממנו אסורין. ואם של חרס ישברו, ואם של שטף יגעיל וילבן, כדין כלים שבלעו מן האיסור. וכן כתב הרב בעל התרומה ז"ל (שם) אותן פנאדש של דגים שאפה גוי, כיון שהדגים אסורין משום בישולי גוים, כמו כן העיסה שמבחוץ אסורה, דאע"ג דפת התירו, וגם השמנינות של דגים הבלוע בה אינו בעין, מכל מקום קודם שנבלע בעיסה היה אסור, ונמצאת העיסה בלועה מאיסור דרבנן. ע"כ.
<h2>דף לז:</h2>
ולעניין דין שאר בשוליהן, מה הן הדברים שאסרו משום בישוליהן. שנינו שם בפרק אין מעמידין אלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה הפת והשלקות שלהן. ואמרינן עלה בגמ' שלקות מנא לן, אמר ר' חייא בר אבא דאמר קרא אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי, מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור אף כל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור, כלומר לא אסרו אלא מה שנשתנה על ידי האור מהכשר אכילתו, כדבר שלא היה ראוי מעיקרא לאכילה והוכשר לאכילה על ידי האור. ואקשינן מידי אור כתיב באורייתא, אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. כלומר מדרבנן הרחקה מהם משום בנותיהן. אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. בסורא מתנו הכי, בפומבדיתא מתנו אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בישולי גוים. מאי בינייהו, איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודיסא. פי' דגים קטנים וארדי אין נאכלין כמות שהן חיין ואינן עולין על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, והילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי הני יש בהן משום בישולי גוים, אבל למאן דכאיל כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת הני אינן עולין והילכך אין בהן משום בישולי גוים. וההפך בדיסא שהיא נאכלת כמות שהיא חיה ועולה על שולחן מלכים, והילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי דיסא נאכלת כמות שהיא חיה ואין בה משום בישולי גוים, ולמאן דכאיל כל שאינו עולה דיסא עולה ויש בה משום בישולי גוים. וכן כתבו ר"ח והראב"ד ז"ל דחיטים נאכלין כמות שהן חיין. וכן מצאתי בירושלמי מפורש (שבת פ"א, ה"ד) מוטלייה ופינקריסין וקובשיות וחמין שלהן הרי אלו מותרין. ניחא כולהון שהן יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן, קליות מה, אמר ר' יוסי בר בון בשם רב כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. אלא דקשיא לי דבכולהו נוסחאי הכי אית בהו כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל, ואם כך היאך אפשר לומר דדיסא עולה על שולחן מלכים ללפת, והא אמרינן בעלמא (ביצה ט"ז, א') הני בבלאי טפשאי דאכלין נהמא בנהמא. ויש לי לומר דלא אמרו עולה ללפת את הפת אלא דווקא במיני לפתן, כלומר שאין בכל מיני לפתן משום בישולי גוים אלא במיני לפתן החשובים שעולין מחמת חשיבותן על שולחן מלכים ללפת, לפי שאין קרוב הדעת אלא בהן, אבל מאכלים הנאכלים בתורת מאכל ולא בתורת לפתן לא בעינן שעולין על שולחן מלכים ללפת, אלא כל שעולין על שולחן מלכים לאכול יש בו משום בישולי גוים. והילכך דיסא נמי שפיר סלקא למלכים ואסירא אליבא דפומבדיתאי דאמרי כל שאינו עולה על שולחן מלכים. אמר רב אתי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי גוים, כלומר אם בשלו גוי, לפי שהן נאכלין כמות שהן חיין. ואיכא מאן דאמר דהא דרב אתי אתיא כסוראי דמתנו כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, דהא משמע דדווקא מלוחים הוא דאין בהן משום בישולי גוים, הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי גוים, ואע"ג דאינן עולין על שולחן מלכים כדאמרן לעיל. ולאו ראיה היא, דאיפשר דמחמת מילחן עולין הן על שולחן מלכים להטעים, וקטנים דעלמא שאינן מלוחין הן שאינן עולין על שולחן מלכים. ולעניין פסק הלכה, פסק רבינו תם ז"ל כתרין לישני להקל, דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי גוים וכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, דפומבדיתאי אוסופי מוספי היתר אלישנא דסוראי. והילכך אין איסור בישולי גוים אלא בדבר חשוב שעולה על שולחן מלכים והוא שאינו נאכל כמות שהוא חי ובישולו של גוי הכשירו לאכילה. וכן נראה שפסק ר"ח ז"ל שכתב התם גבי דבש (ל"ט, ב') ומדחזינן ברוב התלמוד דמוקים להו בנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, שמע מינה דהאי לישנא דווקא; מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דפירש ואמר דר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, הילכך בעינן תרי לישני. ע"כ לשון הרב ז"ל. והא דר' יוחנן דכתב הרב ז"ל איתא בפרק ר' ישמעאל (נ"ט, א') דגרסינן התם ר' הונא בר אבא איקלע לבי גבלא, חזא תורמוסא דשלקי ליה גוים ואכלי ליה ישראל, ולא אמר להו ולא מידי, אתא לקמיה דר' יוחנן, אמר ליה צא והכרז על תורמוסן משום בישולי גוים. ופריש התם דטעמא דר' יוחנן לפי שאינן בני תורה. ואקשינן הא בני תורה שרו, והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים, הא אינו נאכל יש בו משום בישולי גוים. ופרקינן ר' יוחנן כאידך לישנא דרב סבירא ליה, דאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בישולי גוים. וטעמא דאינן בני תורה הא ישנן בני תורה שרי. וכן פסק הר"מ במז"ל (פי"ז ממא"ס הי"ד—ט"ו), וזה לשונו לא גזרו אלא על שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון דג ובשר וביצה וירקות. בד"א בדבר שהוא עולה על שולחן של מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצה ודגים, אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תורמוסין ששלקו אותן גוים, אע"פ שאין נאכלין חיין הרי אלו מותרין. עד כאן. והא דאמר רב אתי אמר רב דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בישולי גוים, דמשמע טעמא דמלוחין, הא שאינן מלוחין יש בהם משום בישולי גוים, ואע"פ שאינן עולין על שולחן מלכים לאכול בהם את הפת, כדאיתא בגמ' וכדכתבינן לעיל. לא קשיא, דאיפשר דמלוחין עולין הן על שולחן מלכים מחמת מילחן. ואי נמי אין עולין ורב אתי כאידך לישנא סבירא ליה, אפילו הכי אנן לא קימא לן הכי, מדמשמע מההיא דתורמוסא דבפרק ר' ישמעאל דגמרא כאידך לישנא דפומבדיתאי סבירא ליה, מדמוקי טעמא דר' יוחנן בהכין וכדכתב ר"ח ז"ל. וקיימא לן כלישנא דגמ'. והרב אלפסי ז"ל שכתבה לההיא דרב אתי אמר רב, איפשר דסבירא ליה כלישנא קמא דאמרן דמחמת מילחן עולין הן על שולחן מלכים, ואפילו הכי כיון דנאכלין חיין מחמת מילחן אין בישולן קרוי בישולי גוים. והר"ם ב"ן ז"ל כתב מחוורתא דפסקא כלישנא דסוראי, דבעיין ופשטין באהיני שליקא כוותייהו. פי' לדבריו, דגרסינן התם (ל"ח, ב') בעו מיניה מרב אסי הני אהיני שליקי דארמאי מאי, פי' תמרים שלוקים, אמר להו חוליי לא קא מיבעיא לן דודאי שרו, מרירי לא קא מיבעיא לן דודאי אסירי, כי קא מיבעיא לן בי מיצעי מאי, אמר להו מאי איבעיא לכו, דר' אסר ומנו לוי. וסבור הרב ז"ל דאהיני מרירי ובי מיצעי אינן עולין על שולחן מלכים, ואפילו הכי איבעיא להו מציעאי מאי, ופשיט להו לוי דבין מרירי בין בי מיצעי אסירי, לפי שאינן נאכלין להדיא כמות שהן חיין. ואין ראיית רבינו מחוורת בעיניי, דבין הני בין הני כל שמתקום על ידי האש עולין הן על שולחן מלכים.
<h2>דף לח.</h2>
ולעניין תבשיל שיש בו דבר שיש בו משום בשולי גוים ודבר שאין בו משום בישולי גוים, אחר מי מהם נלך. גרסינן בפרק אין מעמידין אמר רב אתי אמר רב דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בישולי גוים. ואם צלאן גוי סומך עליהן משום עירובי תבשילין. ואי עבדינהו גוי כסא דהרסנא יש בהן משום בישולי גוים. ואקשינן פשיטא, ופרקינן מהו דתימא הרסנא עיקר, קמ"ל קימחא עיקר. שמעינן מהכא דכל היכא דמערב דברים שיש בהן משום בישולי גוים עם דברים שאין בהן משום בישולי גוים ונתבשלו על ידי גוי, הולכין אחר עיקרו של תבשיל, אם עיקרו מדברים שיש בהן משום בישולי גוים אסור, ואם עיקרו של תבשיל מדברים שאין בהן משום בישולי גוים מותר. לעולם מניחין את הטפילה והולכין אחרי העיקר. ולפיכך כתב הרב בעל התרומה ז"ל בשם רבינו יצחק שאותן אובלייש של גוים שמערבין בהן ביצים, במקום שנהגו לאכול פת של גוים, מותרות, שהביצים טפילה הם לפת.
והיכא דנתבשל על ידי גוי, אם לא נתכוון הגוי לבשל מותר, שלא אסרו אלא בשנתכוון הגוי לבשל. אבל אם נתכוון לבשל תבשיל זה של ישראל, או אפילו לא נתכוון לבשל זה אלא לבשל בה תבשילו שלו ונתבשל תבשילו של ישראל ממילא אסור דהא איכא כוונת תבשיל ביד גוי. דגרסינן התם אמר רב חנא בר אמי אמר ר' פדת אמר ר' יוחנן האי גוי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה. אמר רבינא הילכך גוי דשדא סיכתא באתונא, ואתא ישראל וקבר ביה קרא מעיקרא שפיר דמי. פשיטא, מהו דתימא לבשולי מנא קא מיכוין, קמ"ל לשרורי מנא קא מיכוין. וגרסינן תו התם אמר רב ברונא אמר רב גוי שהצית את האור באגם כל חגבים שבאגם אסורין, מאי טעמא, אילימא משום דלא ידיע הי טמא והי טהור, מאי איריא גוי אפילו ישראל נמי, אלא משום בישולי גוים, כי האי גוונא מי אסיר, והאמר רב חנא בר אמי אמר ר' פדת אמר ר' יוחנן האי גוי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה, אלמא לעבורי שיער קא מיכוין, הכא נמי לגלויי אגם קא מיכוין. אלא לעולם דלא ידיע הי טמא והי טהור, ודקא קשיא לך מאי איריא גוי ישראל נמי, מעשה שהיה בגוי היה. מה הוא הדבר שנכנס בכלל לשון בישול זה. בישול זה שאסרו, בין בישול דקדירה, דהא שלקות תנן, ובין בישול דצלי, דכל שהכשירו גוי לאכילה על ידי האור אסור, וכדתניא ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא גוי והפך בו עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש, הא הניח גוי והפך גוי אסור. מלחו גוי והכשירו לאכילה על ידי מליחה, אם דבר קל לקבל הכשר אכילה על ידי מליחה, כדג, לדעת רש"י ז"ל פליגי בה חזקיה ור' יוחנן. דגרסינן התם דג מליח חזקיה שרי ור' יוחנן אסר, ופרש"י ז"ל דבדג שמלחו גוי פליגי, כלומר דחזקיה סבר דמליחה אינו בשול ואפילו בדג, ואע"פ שהוא קל להיות נכשר לאכילה על ידי מליחתו, ור' יוחנן סבר דמליחתו זהו בישולו. וכן פירשה גם הר"מ במז"ל (פי"ז, הי"ז). אבל ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל כתב דבמליחה לא אשכחן שום איסור, דעיקר הגזרה משום בישולי גוים היא ויוצאה מן המשנה דקתני השלקות, אלמא תולדות האור לבד אסרו אבל לא מליחה, והדעת מכרעת שאין קרוב הדעת במליחה. וכן כתב גם הר"ם ב"ן ז"ל, ומביא ראיה ממתני' דבפרק אין מעמידין (ל"ט, ב') דשרי כבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ, ואע"פ שהכבוש הרי הוא כמבושל (חולין צ"ז, ב'), אלמא לא אסרו אלא תולדות האור לבד. ופלוגתא דחזקיה ור' יוחנן לא בשמלחו גוי פליגי, אלא בדג מליח שצלאו גוי פליגי, דחזקיה סבר דנאכל הוא כמות שהוא חי על ידי מלחו, ולפיכך אין בו משום בישולי גוים, דהוה ליה כגמרו ביד גוי לבד בלא התחלתו דמותר, ואפילו מלחו גוי ובשלו, דהתחלתו על ידי מליחה אינה אוסרת, הילכך התחלתו בהיתר היתה ואין בו באיסור אלא גמרו וגמרו לבד אינו אוסרו. ור' יוחנן אסר לפי שאינו נאכל להדיא על ידי מליחתו, והילכך הוה ליה כשאר הדברים שאינן נאכלין כמות שהן חיין דיש בהן משום בשולי גוים, אבל במליחה מודה הוא ר' יוחנן דאינו נאסר, דלא אסרו אלא מבושל על ידי האור. ועוד נראה לי ראיה מפורשת, מדאמרינן בגמ' גבי השלקות מנא הני מילי, וסלקא דעתין מעיקרא דאורייתא היא, ומייתינן לה מדכתיב אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי, מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור אף כל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור, אלמא לא אסרו אלא על ידי האור. ואע"ג דאקשינן אטו אור כתיב, לאו למימרא דאפילו שלא על ידי האור אסרו, אלא לדחויה מדאורייתא ולאוקומה בדרבנן, ולעולם על ידי האור, דאינהו ודאי מידע ידעי עיקרא דמילתא אי דווקא על ידי האור או אפילו שלא על ידי האור, דבהא לא פליגי, וכיון דמעיקרא הוו מפרשי מה מים שלא נשתנה על ידי האור אף כל שלא נשתנה על ידי האור, שמע מינה דעיקר גזרה במה שנשתנה על ידי האור בלבד היא. ומכל מקום לכשתימצא לומר דבמליחת גוי היא מחלוקת, הלכה כחזקיה ובר קפרא דשרו, כדכתבינן בסמוך. ובירושלמי דנדרים פרק הנודר מן המבושל (הלכה א') אמרו במעושן שאין בו משום בשולי נכרים. ולעניין פסק הלכה בפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן בדג מליח, כתב הרב אלפסי ז"ל משמיה דגאון ז"ל דכיון דפליגי חזקיה ור' יוחנן בדג מליח ובביצה צלויה, ופסק אביי הלכה בביצה כר' יוחנן ולא פסק כן בדג מליח, בביצה צלויה דפסק אביי כוותיה הלכה כוותיה, אבל בדג מליח הלכה כחזקיה ובר קפרא דשרו דרבים נינהו. ואע"פ שהרב אלפסי ז"ל כתב ההיא דרב אתי אמר רב דאמר דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי גוים, דמשמע קטנים אין לפי שנאכלין להדיא על ידי מילחן הא גדולים לא, איפשר שהוא ז"ל מפרש פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן בדג שמלחו גוי כדברי רש"י ז"ל והר"ם במז"ל. ומורי הרב ז"ל אומר דאחר שהוכחנו ופירשנו דדג מליח שצלאו גוי קאמר, הילכתא כר' יוחנן דאסר מיהא דרב אתי אמר רב, דמשמע הא גדולים יש בהן משום בשולי גוים. ואני תמיה היאך איפשר לפסוק כר' יוחנן, דהא חזקיה רביה דר' יוחנן הוא, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, וכל שכן דלית הילכתא כוותיה דרב במקום חזקיה, דהשתא לגבי ר' יוחנן לית הילכתא כוותיה, לגבי חזקיה דהוא רביה דר' יוחנן הילכתא כוותיה. והילכך אפילו אמר רב אתי משמיה דרב בהדיא דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי גוים אבל גדולים יש בהן משום בישולי גוים, אפילו כן היה לנו לפסוק כחזקיה כמו שאמרנו, וכל שכן דחזקיה ובר קפרא שרו, וכל שכן דרב אתי לא אמרה בהדיא. והילכך בין דגים קטנים בין דגים גדולים מותרין. וכן פסק הר"ם ב"ן ז"ל בדגים גדולים שצלאן גוי להיתירא כחזקיה ובר קפרא.
במה יאסר משום בישול. כל דבר שיש בו משום בישולי גוים אינו נאסר אלא כשהתחיל הגוי וגמר הגוי, אבל התחיל גוי וגמר ישראל, או התחיל ישראל וגמר גוי, אין בו משום בישולי גוים. דגרסינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא גוי והפך בו מותר. ואמרינן עלה היכי דמי, אילימא דכי לא מהפך ביה נמי בשיל, מאי קא עביד, כלומר פשיטא דהא לא אהנו מעשיו של גוי כלום, ואלא דכי לא מהפך לא בשיל, אמאי מותר, כלומר שהרי זה כהתחלתו וגמרו ביד גוי, דהא לא אהנו מעשיו של ישראל כלום. ואוקימנא דכי לא מהפך בשיל בתרי שעי וכי מהפך ביה בשיל בחדא, מהו דתימא קרובי בישולא מילתא היא, קמ"ל. ואקשינן והאמר רב אסי בר אמי אמר ר' יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים, הא אינו כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בישולי גוים, כלומר והאי כיון דהפך בו גוי קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי על ידי הנחתו של ישראל אמאי אין בו משום בישולי גוים. ואוקימנא ההיא דרב אסי בר אמי כגון שלא היה מונח על גבי האש, אלא דאותביה ישראל בסלא עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי ושקליה גוי ואותביה בתנורא. תניא נמי הכי ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא גוי והיפך בו עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש אינו חושש. וכן אשה ששפתה קדרה על גבי כירה ובאת גויה ומגיסה בה עד שתבוא מן השוק או מבית המרחץ ואינה חוששת. איבעיא להו הניח גוי והפך בו ישראל מהו, אמר רב נחמן בר יצחק קל וחומר, ומה גמרו ביד גוי מותר גמרו ביד ישראל לא כל שכן. איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, ואמרי לה אמר רב אחא בר בר חנה אמר ר' יוחנן בין שהניח גוי והפך בו ישראל בין שהניח ישראל והפך בו גוי מותר, ואינו אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד גוי. וכתב ר"ח ז"ל סוגיין דשמעתא, גוי שלקח בשר של ישראל ונתנו על גבי האור, אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור, אע"ג שנגמר ביד ישראל, אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר. ויש שמתירין אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי ביד גוי, דלא אמרו כמאכל בן דרוסאי להחמיר אלא להקל. וראייתם מדאמרינן סתם הניח גוי והפך בו ישראל, ואם כדברי ר"ח ז"ל הוה להו למימר הפך בו ישראל עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי. ומסתברא לי כדברי ר"ח ז"ל, חדא דסוגיין בכולא שמעתא בהכין רהטא, דכל היכא דהגיע למאכל בן דרוסאי מבושל קרי ליה, דהא אפילו מאן דהוה סבירא ליה למימר דהניח ישראל והפך גוי אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד ישראל, מודה הוא מיהא דהיכא דהגיע למאכל בן דרוסאי אי מהפך ביה גוי שרי, דמבושל ביד ישראל קרי ליה ותו לא מיתסר בגמרו ביד גוי, והם הכי נמי היכא דנתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד גוי מבושל קרינן ליה, והנחתו וגמרו ביד גוי חשבינן ליה. ועוד מדאמרינן התם האי גוי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה, ומפרש טעמא בגמ' משום דלעבורי שיער קא מיכוין ולא לבשולי, אלמא כל היכא דמיכוין לבשולי בשול כי האי גוונא אסור, והדעת מכרעת דבחריכת הראש כדי להעביר שיער אי איפשר שנצלו האזנים צלייה גמורה ודיי אם יגיעו בכך למאכל בן דרוסאי. והילכך בין הניח גוי והפך ישראל, בין הניח ישראל והפך גוי, כל שיד ישראל מעורבת בו מותר. לא אמרו אסור אלא בהנחתו וגמרו ביד גוי. הניח גוי והפך ישראל לאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי אסור. הניח ישראל והפך גוי אפילו קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר. ואפילו קירב הגוי בישולו כגון שהניח ישראל על גבי גחלים עוממות ולא היה מתבשל עד שתי שעות, והפך גוי ונתבשל בשעה אחת מותר, דקרובי בישולא לא כלום הוא. הניח ישראל על גבי גחלים עוממות לגמרי עד שלא היה מתבשל שם בלא היפוך, ובא גוי והפך בו אסור, דהרי זה כהנחתו וגמרו ביד הגוי. ומסתברא לי דאם היה יכול להגיע למאכל בן דרוסאי בלא היפוכו של גוי מותר, דהא לכולי עלמא היכא דנתבשל על ידי ישראל כמאכל בן דרוסאי תו לית ביה משום בישולי גוים, והילכך כל שיכול לבוא למאכל בן דרוסאי על ידי הנחתו של ישראל הרי הוא כאילו בא לכך ומותר. והיכא דהניח ישראל על גבי גחלים ובא גוי והפך בו, ואינו ידוע אם סלקו מעל גבי האור והחזירו אם לאו, מסתברא דאין חוששין לכך, חדא דספיקא דרבנן הוא ולקולא, ועוד דמה הנאה יש לו לגוי בסילוקו ובחזרתו. ועוד דשמעינן לה מדתניא ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא גוי והפך בו עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש, וכן אשה ששפתה קדירה על גבי כירה ובאת גויה ומגיסה בה עד שתבוא מן השוק או מבית המרחץ ואינה חוששת, וסתמא דמילתא בשאין שם שומר שידע אם סילקו מעל גבי האש היא מתניתא. וגם ר"ח ז"ל כן פירש, וזה לשונו והני מילי דליכא חשש דילמא חליף ליה, כגון שיש עליה שומר שלא תחליף לה, או שסגרה הדלת עליה ונעלה בפניה כראוי שלא תוכל לצאת ולהביא דבר האסור ולהחליף, וכגון שיודעת שאין אתה בבית שום דבר אסור. אלמא כל היכא דליכא למיחש לחלופי לא חיישינן דילמא שקיל ליה גוי מעל האור ומחזירה.
<h2>דף לח:</h2>
ולעניין פת של ישראל שנעשה על ידי גוי, גרסינן בפרק אין מעמידין אמר ר' יוחנן שלש מלאכות יש בפת, הילכך האי ריפתא דשגר גוי ואפה גוי אסיר, שגר ישראל ואפה גוי שרי, שגר גוי ואפה ישראל שרי, שגר גוי ואפה גוי וישראל מהפך בגחלים שרי. ואע"ג דבשאר בישולי גוים כל היכא דבשל גוי אע"ג דשגר ישראל לא מהני כדבעינן למיכתב קמן, בפת היקלו והתירו בדשגר ישראל או שהפך בגחלים משום דעיקר חיי נפש בפת. וישראל מהפך בגחלים מותר שאמרו, פרש"י ז"ל משום דבחתיית גחלת האש מתחמם ויוצא חומן של גחלים. והר"ם במז"ל (פי"ז ממא"ס הי"ג) כתב אפילו לא זרק אלא עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה. ע"כ. והר"ם ב"ן ז"ל תפש עליו שאין חתוי גחלים מכשיר אלא מפני שמסייע הרבה באפיית הפת שעל ידיה חומן של גחלים יוצא כמו שפרש"י ז"ל, והוה ליה כההיא דאמרינן לעיל מינה (ל"ח, א') דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא, ומעשיו של ישראל ניכרין בפת, והילכך מותר, אבל אם היפך בו מעט ולא הוציא מהן אור אלא היפוך בעלמא, אף חתוי כזה אינו מועיל שהרי הנחתו וגמרו ביד גוי הוא, ומכאן אתה למד שהזורק עץ לתנור לא עשה ולא כלום, דהא בלא עצו נמי הוה בשיל, ואין מעשיו של ישראל ניכרין בפת כלל, והויא לה כההיא שאמרו (שם) היכי דמי אילימא דכי לא מהפך ביה נמי בשיל מאי עבד, אלמא כל היכא דלא מינכר בישולו לאו כלום הוא. ומיהו נראה שאם הביא ישראל גחלים שמדליקין בהן את האש מותר, דהוה ליה שגירה ביד ישראל כיון שהביא עיקר האש שהוחם ממנו. אלו דברי הרב. וכן כתב גם מורי הרב ז"ל דמדינא דתלמודא אין לנו להתיר בהשלכת קיסם בתנור, דמלישנא דאמר ר' יוחנן שלש מלאכות יש בה, משמע דבאחת משלש מלאכות אלו הידועות לאפיית פת שתעשה ביד ישראל מותרת, אבל בהשלכת העץ לתנור מיעוט המלאכה אחת היא, שמסייע מעט לשגירת התנור. אלא כך נראין הדברים דבמקומות שנהגו לאכול פת של גוים מן הפלטר, היו מקילין בפת של ישראל בהשלכת קיסם לתנור להרחקה מהם, ובמקומות שלא נהגו לאכול פת של גוים הצריכו אחת משלש מלאכות. ע"כ דברי מורי. ומסתברא שאין לך כל קיסם וקיסם שאינו מוסיף בחום התנור ומקרב בשול. וכל זה מקולותיו של פת. ומנהגן של ישראל תורה היא.
דבר שנאכל כמות שהוא חי על ידי הדחק, כביצה, שיש מקצת בני אדם [שדרכן] לאכלה חיה על ידי הדחק, פליגי בה חזקיה ובר קפרא ור' יוחנן, דגרסינן התם ביצה צלויה, חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר. ואמר אביי הלכה כר' יוחנן דאסר. ותניא כוותיה הקפריסין והקפליטאות הימטליא והחמין והקליות שלהן מותרין. ביצה צלויה אסורה.
